בזכרי את אמא - שורל - שרה לוי ז"ל, עולים בי געגועים. אמא הייתה
אישה מיוחדת במינה. צדיקה ועושה חסד לכל אדם. מסתפקת לעצמה במעט
שבמועט. זריזותה לדבר-מצווה הייתה כבירה.
כל מצווה ומצווה מתגוללת על הארץ - אמרה - צריך רק להתכופף
ולהרימה. כל פתגם ואמרי פיה נשתמרו כיין טוב בעצמותיי.
הייתי באה לבקרה ומשוחחת איתה באידיש, וכותבת את דבריה ופתגמיה,
שנשתמרו בכתב, עד היום אצלי.
בראש מעייניה היתה תורתו של רבי אריה לוין זצ"ל, והלכה בעקבותיו.
תמונתו הייתה תלויה למראשותיה, ואף נפטרה בט' ניסן, יום פטירתו של
הרב אריה לוין, והיא בת 100 שנה.
לאחר פטירת אבי זרח הלוי ז"ל נרשמה לבית האבות "נווה הורים".
דאגתה העיקרית הייתה איך תבצע את העזרה לאנשים שהייתה רגילה לעשות בשכונת מאה שערים, מקום מגוריה, כמו להביא לחם, חלב וכו'
לנזקקים שאינם יכולי לדאוג בעצמם.
כמה מרוצה הייתה כאשר נכנסה לבית האבות והייתה לה אפשרות להמשיך
במעשיה, לתפור במכונת התפירה, לקלף תפוחי אדמה וכו'.
מתחת לשולחנה, בחדר הקטן שהיה מיועד לשתי נשים, היה ארגז קרטון
ובתוכו כל מיני "מציאות". לחם יבש לציפורים, לל"ג בעומר חלב מנרות
הנשמה, שהיה מצרך חיוני עבורה וארזה אותו באריזות גדולות לזכר כל בני
המשפחה. צעיף של הגברת, הדיירת העיוורת לאה וגם סוודר נוסף עבורה.
סאריות בד שהייתה גוזרת לממחטות עבור הדיירת לאה העיוורת, שלא היה
לה נוח עם ממחטות הנייר. וכן קופת צדקה, שהיו באים אליה מדי חודש
בחדשו נזקקים לקבל סכום מסוים.
היא אף עזרה לאדם זקן ותשוש מאד, לסדר את רצועות התפילין כל בוקר,
והוא היה אסיר תודה לה.
פעם שאל אותה בן משפחה רפי אהרון מה סוד אריכות ימיה. חשבה וחשבה
ואמרה: "אני לא קנאתי באף, אחד, תמיד פרגנתי לאנשים ואהבתי לעזור
להם". עכשיו אני מבין אמר בן המשפחה.

כאשר הייתה מקבלת חלוק להלבשה מבית האבות, לא הייתה מוכנה לקבל
חלוק בלי כיסים (כשינקס) - כך קראה לכיסים, כדי שתוכל למלא עם כל
מיני בקשות.
באומץ לבה נסכה תקווה למחר טוב יותר וביחסים בין אישה לרעותה הייתה
היא הראשונה לוותר. אין פלא שכולם מאד רצו בקרבתה.
אהבתה הגדולה הייתה קריאת עיתונים וספרים באידיש ולא היה כמעט ספר
בספריה באידיש שלא קראה. וכמו כן עיינה בספרות תורנית יום יום.
נשים קשות יום ורגוניות נכנסו לגור בשכונתה והיא השרתה עליהם
שקט שלווה.

יהי זכרה ברוך.