צבי טל נולד בפולין, ובגיל שמונה עלה עם הוריו לארץ ישראל. למד בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה.
שירת ב"הגנה" ובצה"ל. למד משפטים באוניברסיטה העברית, וסיים לימודיו בשנת 1953.
עבד במשך 11 שנים במשרד עורכי הדין ש. הורביץ ושות', ולאחר מכן עסק במשך 14 שנים בעריכת דין כעצמאי.
ב-1978 מונה לשופט בית המשפט המחוזי בירושלים. בתפקידו זה נמנה עם שופטיו של ג'ון דמיאניוק.
בשנת 1988 מונה ליו"ר ועדת העזבונות, ועדה העוסקת בחלוקתם של עזבונות שניתנו למדינה.
בשנת 1994 מונה לשופט בבית המשפט העליון,
בכיסא של "השופט הדתי", במקומו של המשנה לנשיא מנחם אלון, שפרש.
בשנת 1997 פרש לגמלאות.
בשנת 1999 מונה לעמוד בראש ועדה שתדון בהסדר דחיית שירות לבחורי ישיבה,
ועדה שנקראה על שמו "ועדת טל".
על-פי המלצות הוועדה אושר בכנסת החוק המכונה "חוק טל".
ב-25 באוקטובר 1973, בסופה של מלחמת יום הכיפורים, נהרג בנו משה.
זכרונותיו של השופט צבי טל
שישי, 18 פברואק 2011 08:24 ד"ר יוסי שפנייר
לפני כחצי שנה ראה אור ספרו האוטוביוגרפי של שופט בית המשפט העליון לשעבר, צבי טל הנקרא עד בוא השמש. הספר מגולל את זיכרונותיו של השופט שנולד בפולין ועלה בצעירותו לארץ ישראל. מדברי משפחת טל הבאתי דברים בפינה שלי בעבר בהקשר לנווה יעקב של הימים מלפני מלחמת העצמאות. בעקבות הופעת הספר ביקשתי את רשותו של צבי לפרסם כמה קטעים מספרו הקשורים לימים עברו בכפר העברי נווה יעקב בו שהה כקשר ושם הכיר את חנה ברינקר, לימים אשתו. הוא היה בין האזרחים והחיילים שהתפנו מהמקום ימים בודדים לאחר הקמת המדינה. זיכרונותיו של השופט טל הם בבואה של תולדות המדינה וההיסטוריה הישראלית.
כתיבת זיכרונות
"אם אתה כותב זיכרונות מַשמע שסיימת את חייך הפעילים והמקצועיים וכל עתידך מאחוריך. אתה "מי שהיה". ואכן, כאשר שאלתי כמה מחבריי אם הם כותבים את זיכרונותיהם – המיוחדים להם כל כך – השיבו לי בחיוך של ביטול שאין להם פנאי. הם, כמובן, צודקים. אבל הבעיה היא שכאשר אדם מגיע לפרק שיש לו פנאי, פעמים כבר הוחמצה השעה. הזיכרון קהה ומתעתע, ואין את מי לשאול, ואין עוד מי שיזכור יחד איתך. וזיכרון שאין לו שותף הוא זיכרון גלמוד ודועך, כעץ יחיד במדורה. לכן זה שנתיים-שלוש לקחתי לי מועדים לכתוב, וטעמתי את הטעם המר-מתוק של הנוסטלגיה. אתה חי את חייך מחדש, אבל בהתבוננות מרחוק. אתה שוב חי בנעוריך, אבל באותה שעה אתה מתבונן בעצמך מלמעלה בטעם זקנים. ועוד, ועיקר, כתבתי עבור צעירי הצאן, שיקוים בהם "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" (עמ' 11).
המשפחה
"אבי ואימי נולדו בשנת 1885 בכפר קטן בפולין. שניהם מאותו הכפר (טיטשין), הם באו בברית הנישואים בהיותם כבני עשרים ועברו להתגורר בכפר רישה שבגליציה. שם נולדו להם כל ילדיהם" (עמ' 13).
הגעה לנווה יעקב
"כאשר אחי השתחרר מן הצבא, לימדו הוא ועליזה אשתו בירושלים והתגוררו בכפר העברי נווה יעקב, הסמוך לירושלים. לפרידל אחותה ולויקטור אלנבוגן בעלה היה בית אבנים מרווח בנווה יעקב. ויקטור היה וטרינר, ובצמוד לביתו הקים אינקובאטור למופת. אבל הוא ופרידל עברו לרעננה (ולבסוף גם לאילת) ואת ביתם שבנווה יעקב העמידו למגורי עליזה ושלמה. כסטודנט התגוררתי בביתם של אחי וגיסתי עליזה בכפר העברי נווה יעקב ונהניתי מהכנסת אורחים בעין יפה" (עמק 29).
בין האוניברסיטה לנווה יעקב והגעת מכשיר קשר
"ביום למדתי באוניברסיטה בהר הצופים והדרכתי חינוך גופני בסמינר "מזרחי" וב"אליצור". שיעורים הכנתי בבית הקפה פת בפינת הרחובות הנביאים והרב קוק. בערבים או לעת לילה הייתי יורד לשער שכם ועולה על מונית שירות ערבית, שהובילה נוסעים דרך שועפאט ובית חנינא בואכה רמאללה וכך הגעתי לנווה יעקב. גם לאחר שפרעות הערבים החלו, עוד נסעתי משער שכם. אבל האווירה בתוך המונית החמירה, ועד מהרה מנעתי עצמי מדרך זו. יום שבת אחד הגיע אמבולנס אל הכפר, ובין השאר הביא אדנית גדולה. מתוך האדנית הוצאה קופסת מתכת מלבנית שלא היתה אלא משדר אלחוטי פרימיטיבי קטן, "צבר" קראו לו. המשדר הגבישי חובר אל מקלט רדיו ביתי המחובר לאנטנה, והרי לך תחנת אלחוט חשאית. התחנה היתה של ארגון "ההגנה", וכמותה נקבעו גם בשאר היישובים שבסביבות ירושלים, שהיו קשורים ברשת אחת או בשתיים-שלוש רשתות, ששימשו קשר בין היישובים ובין מפקדת "ההגנה" בירושלים" (עמ' 66).
צבי מכיר את חנה, אשתו לעתיד
"עליי הוטלה האחריות לתחנת האלחוט, ואיתי ארבע מתושבות המקום: הגב' אשנר, הגב' גורסקי,
עשירה הימן וחנה ברינקר ביתו של דב נתן ברינקר, שהתחלפו במשמרות, התשדורות אויתו באלף-בית פונטי והוצפנו בצופן של ספרות.
הקשר ביני ובין חנה ברינקר, שהיתה יד ימיני בתחנה, הלך והתחזק. הערכתי מאוד את טוב שכלה ומידותיה, הסדר והדיוק והאחריות שבמעשיה. חנה היתה מפקדת בגדוד הגדנ"ע "מודיעין" שבירושלים, ויש שאחרי ליל תורנות בתחנה היתה יוצאת בבוקר השכם לפעילותה בבתי הספר בבירה, שבהם הדריכה במסגרת חג"ם (חינוך גופני מורחב), ושבה רק לעת ערב לביתה, ושוב לתורנות וחוזר חלילה, והכול ברוח טובה ומתוך אחריות ורגש של שליחות" (עמ' 67).
מנווה יעקב לאוניברסיטה בהר הצופים ובחזרה
"גם אני הייתי יוצא בבוקר, אם ללימודים בהר הצופים (גם ברגל) ואם להדרכת חינוך גופני בסמינר מזרחי ובאליצור. בימים כתקנם, אם ביקשת לנסוע העירה, יכולת לצאת בשש בבוקר באוטובוס מספר 16 של ר' אברהם הימן, עם כדי החלב מן הרפת של נפתלי רוטשילד ושמשון פרנקל ועם שאר נוסעים משכימי קום, כגון ר' דב נתן ברינר, קרל סלומון ור' ישעיה אזרחי. יכולת גם לצאת לכביש ולעלות על האוטובוס מספר 17 של יענקל גולדברג שבא מעטרות. יענקל היה איש גדול, ולו שפם גדול ואקדח מאוזר גדול, שאימתו נפלה על הערבים, וסופו שנרצח בידיהם בדרכו בחזרה מירושלים לעטרות... בשאר שעות היום יכולת לבחור בין אוטובוס מספר 18 של חברת האוטובוסים הערבית, ההולך בין רמאללה לשער שכם, ובין אוטובוס מספר 20 או B2 משכם, שנוסעיו עטופי פנים כעטיפת ישמעאלים ועיניהם פגיונים, שהילכו אימים על נוסע, כל שכן נוסעת, יהודים.
אם ביקשת לשוב אל נווה יעקב או לעטרות, היית בא לפנות ערב ליד תחנת הדלק שבקצה רחוב מאה שערים, בואכה שייח' ג'ארח, וממתין בחברת שאר הנוסעים, עד שהגיעו ר' אברהם הימן באוטובוס מספר 16 או ר' יענקל גולדברג באוטובוס מספר 17. בשאר שעות היום היית בא לרחוב שליד שער שכם ועולה באוטובוס מס' 18 היוצא לרמאללה. בקו זה פעל מבקר הכרטיסים איברהים, שידע עברית וגם ידע מתי יחידות של "ההגנה" באות להתאמן במחצבה הנטושה שבקצה נווה יעקב, והיה מקניט את חנה בשאלותיו בעניין זה. הוא היה מקניט אותה גם בכך שהאוטובוס שחזרה בו אל הכפר לא היה עוצר לה בשער, אלא כמה עשרות מטרים צפונה" {עמ' 68-67).
צבי מגיע מְחוּפָּשׂ לנווה יעקב
"חנה ואני "נתקענו" בעיר ולא יכולנו לשוב לנווה יעקב. יום אחד הוזעקתי למפקדת גדוד "מכמש" (בפיקודו של ישורון שיף) ששכנה בבית הכרם. שם הלבישו אותי במדי הצבא הבריטי כחייל בדיוויזיה המוטסת (ה"כלניות", על שם הכומתה האדומה שלהם; ה"בטלדרס" עוד שמור עמי למזכרת), ובתחפושת זו הוטל עליי ועל לוחם נוסף להעביר ציוד ואספקה לעטרות ולנווה יעקב. בתחפושת זו ניגשתי לסמינר בית הכרם הסמוך והפתעתי את חנה, שהדריכה שם אותה שעה בחג"ם. נפרדנו, ולעת ערב התייצבתי ב"שנלר". עם אדם בשם אלכס יצאנו בשני כלי רכב מסוג "קומנדקר", נהוגים בידי חיילים בריטים שנשכרו לשם כך. כלי הרכב היו עמוסים אספקה, ציוד ותחמושת לשני היישובים, נווה יעקב ועטרות. הכל כוסה בשמיכות. חששנו פן יסגירונו הנהגים לכנופיות, ולכן ישבנו מאחוריהם בכלי נשק דרוכים, והנהגים הבינו את הרמז. עברנו שלושה או ארבעה מחסומים, תוך חילופי דברים בין הנהגים ובין שומרי המחסומים והסחת דעתם של השומרים מן המטען בדיבורים ובסיגריות. הגענו בשלום לנווה יעקב" (עמ' 70).
קליטת התשדורת על נפילת גוש עציון
"בשלושה-עשר במאי קלטתי באלחוט את הידיעה "מלכה נפלה", כלומר, נפל גוש עציון שכלל ארבעה יישובים: כפר עציון, משואות יצחק ועין צורים (שלושתם יישובים של הפועל המזרחי), וכן רבדים, קיבוץ של השומר הצעיר. מפקד הגוש, "מוש" זילברשמידט האגדי שנפל גם הוא, היה איש נווה יעקב, גיסו של אברהם וכסלר. כמדומני שלא קלטנו אז את מלוא משמעות נפילת הגוש" (עמ' 74).
הדרך מנווה יעקב להר הצופים
לאחר קבלת ההחלטה לעזוב את המקום התושבים והחיילים רוכזו והחל המסע הלילי לעבר הר הצופים.
"הלכתי בנתיב לא נתיב בוואדי בין שועפאט מימין לחיזמה משמאל. אני עצמי שימשתי אחד מנושאי אלונקה ונרדמתי תוך כדי הליכה. זה שלושת ימים לא עצמתי עין כי הייתי הקַשָר היחיד בתחנת האלחוט. צעדתי וכשלתי מתוך אינרציה, ויותר משנשאתי את האלונקה היא משכה אותי. הבוקר אור, ועדיין אנו בין הכפרים. בדרך נס לא התגלינו, והגענו להר הצופים מצד מזרח. המורד המזרחי היה ממוקש, ומיכה לוזינסקי מעטרות עלה על מוקש וקיפד את כף רגלו. מגיני הר הצופים יצאו לקראתנו וקלטו אותנו. אף שהר הצופים עצמו היה נצור, נשמנו לרווחה וחשנו כאילו הגענו אל המנוחה אם לא אל הנחלה" (עמ' 76).
בהר הצופים וההתכתבות עם הבית
כאשר צבי הגיע להר הצופים הוא ביקש לעדכן את משפחתו שהיתה באותם הימים בחיפה ולא ידעה דבר וחצי דבר על מה שקרה לצבי באותם הימים. הוא היה בהר הצופים עד ל'הפוגה הראשונה', (שהתחילה ב 10/6/1948), משך למעלה משלושה שבועות. הוא הצליח לשגר מכתב הביתה דרך אחד מנהגי המשוריינים שירדו מהר הצופים לירושלים. מכתבו הגיע לידי הוריו ימים בודדים לפני שהגיע הביתה לחופשה. במקביל הוריו של צבי שלחו לו מכתב. כיוון שלא ידעו היכן הוא נמצא הם כתבו על המכתב את התיאור הבא: "לצבי טל - בני גר בירושלים ובנווה יעקב, תלמיד באוניברסיטה העברית, כיום אי שם" למרבה הפלא המכתב הגיע לצבי ברדתו מהר הצופים בימי ההפוגה וכמובן השמחה על כך היתה רבה.
לדור של היום שמרבית חייו סביב מסרונים וטלפון נייד קשה להאמין כיצד התנהלו דברים לפני שנות דור כאשר התנאים וצורת החיים היו שונים מאלו שאנו מכירים כיום. פרקי היומן שהובאו בזה מדגישים חלק מהווי החיים שהיו מנת חלקם של התושבים הראשונים באזור לפני מעט יותר משישים שנה.
תודות
לשופט צבי טל ולהוצאת "דביר" שבחפץ לב נתנו רשות להביא קטעים נבחרים מספרו המרתק המשלב זיכרונות היסטוריים מנווה יעקב ופותחים צוהר רחב על פרשיות משפטיות בהם היה מעורב בעיסוקו המשפטי.
המקור לקטעים המובאים ברשימה
צבי א' טל, עד בוא השמש, הוצאת דביר, אור יהודה תש"ע (2010), הקטעים המצוטטים למעלה הם מפרק ג' 'עצמאות', בדילוגים.