שפע של רשמים וחוויות נחרתו במוחי מימי הגדוד, שצריך להעלותם על לוח-ספר. הכרתי את ז'בוטינסקי המנוח והערצתיו כאיש-גיבור-חיל. גם פרסמתי עליו כמה מזכרונותי ב"הד-ירושלים". בגדוד ספגתי לתוך נפשי הרבה יגון ושמחה, אשר היוו את הרקע ליצירת שירתי המיוחדת במינה. חיפה בשנת תרע"ט-תר"פ היתה שרוייה אז בדיכאון. והגדוד העברי, שהקים אהליו לרגלי הכרמל הנהדר, הפיח בה רוח חדשה, רעננה בהיוודע בואו בעיר החלו אחב"י, יהודים מכל הגילים לנהור אל מחנה הגדוד, כדי לראות הפלא, אשר חולל ז'בוטינסקי הנערץ. בבקרו של אביב, בפרוס הפסח, תוך כדי עמידה בתור ליד חדר-האוכל הסתכלתי וראיתי : שטח המגרש היה מלא וגדוש דודי נחושת, אלומיניום וכל אביזרי המטבח הכל, הכל שופשף, נמרק ונתברק בידיהן הענוגות של הנשים המתנדבות, שנשלחו ע"י ועד-הקהילה לנקותם ולהכשירם לכבוד החג. חיפה העברית, שסבלה ממוראות המלחמה התאוששה אז ויצאה להקביל את פני מגיני המולדת, צעירים ו"בייביס" בכבוד ובלבביות. בזמבי החופשי וביחוד בערבי האביב הנעימים נערכו למעננו קבלות-פבים יפות. זוכרני, הלכנו בחברותא, לא הלכנו אלא דלגנו כעגלי בקר, עליזים ומתרוננים, לאורך הכביש הראשי, שהיה מואר באור פנסי-לילה מפוייחים. פנינו ימינה ועלינו במשובה צוהלת לבית-העם, שהמה וגעש מקהל רב ססגוני. נכנסנו משולהבים ותוך הושטת ידיים זה לזו וזו לזה נתקלנו במבט עיניהן הטובות-חייכניות של בנות-חוה. אז הגיעה עת מנוחה לקהילה העברית בחיפה ; הישוב המצומצם, אשר הזדעזע עמוקות ממעשי הרצח של הפורעים הערבים נשם לרווחה. שקט גמור השתלט באזור הפרוע כתוצאה מנוכחות הגדוד העברי, אשר הפיל חיתיתו על הרוצחים. ביקורי גומלין התקיימו אז בין החיילים והאוכלוסיה העברית, שנסתיימו כמעט תמיד אחר חצות ב"הורה !" ו"יחי !". נעים היה לשמוע בנשפים תרועות גיל מתדרדרות ממרומי הר-הכרמל היישר לאזנינו . בשביל אלה הירושלמים, שלא ראו מימיהם הוד הכרמל וגאון הים היוותה עיר העתיד מקום בילוי מקסים.

זרח הלוי במדי הגדודים העבריים

זוכרני, קבוצת חיילים בפיקודו של הקורפורל שור יצאה לטייל ולסייר ברחובות. היה זה מחזה רב-רושם, מעודד ומלבב לראותם צועדים בראש מורם כשהזמר הלאומי בפיהם, ולעומתם מעל הגזוזטרות המלאות אנשים נשים וטף, משתפך זרם מחיאות-כפיים, אף קריאות חזקות : יחי עם ישראל ! יחי ז'בוטינסקי ! מנסרות בחלל העולם. הנה צועדת קבוצת החיילים בשוק הערבי השוקק ומכל צד מגיע לאזנינו רחש-לחש : יהוד, יהוד . . . והנה לפתע צץ ילד ערבי כמתוך האדמה, מסתכל בנו בעיניו הסקרניות והקורפורל שור מכבדו במקל חובלים, מיד מתעורר בי מצפוני, ואני חסיד המשמעת הצבאית מוכיח לו על זה ומקבל נזיפה . . . כתום ה"רוטמארש" שלנו העניק לנו הקורפורל שיר "דיסמיס !" ונתפזרנו לכל עבר. מיש'הו הפליט מפיו : אל הים ! ומיד ירד חלק מן החבורה אל הים, זה הענק, אשר הפתיענו בגדלו רחבו ובקצף גליו הסוערים. נעמדנו ברציף על-יד שובר הגלים הגבוה והסתכלנו בבני הנוער האמיצים, שקפצו, מעשה ספורט, הימה, שהו כמה שניות מתחת למים והופיעו אחר-כך לאור העולם כמנצחים. כיוון שלא ידעתי לשחות נכנסתי לים בזהירות ולא הרהבתי עוז להתרחק מן החוף, פתאום הרגשתי הקרקע נשמטת מתחת לרגלי וכל גופי נמשך הלאה . . . אירע לי נס, אזרתי כל כוחותי ובקפיצה אחת נסוגותי אחורה . כך ניצלתי ממוות. שהיו רכושם הבלעדי של ה"בחרג'יס", אוחזי משוט ערביים. מישהו קרא בקול ילדותי מצטהל : בואו חברה, ונשוט בסירות ! רק שני גרוש ! ה"בחרג'יס" בעלי האברקיים הרחבות קיבלונו ב"אהלן וסהלן !" (ברוכים הבאים) הושיבונו בכבוד בסירות, כשהן נעות מצד אל צד כשיכורות. הפלגנו לים שנרגע בינתיים מלאי התפעלות. מישהו נתן ה"טון" וכל החבורה המאושרת פצחה בשירה אדירה רבת רגש. נחשולי הים חטפו ונשאו על גבם את שירי-ציון הנחמדים : שאו, נס, ציונה ! הוי, ארץ מולדת ! אלה הקולות המתוקים של ה"בייביס" סופרנו-אלט, והביאום אל המלחים הבריטיים, שעמדו על סיפון האניות משתאים למראה עיניהם, וכאילו שאלו : מי אלה הילדים ובאיזו שפה הם שרים ? . ולפתע נשתתקה המקהלה הימית. תשומת לבנו הופנתה לגורל סירתנו הנאבקת עם רוח הצפון, הר-גל נורא התרומם ואיים להציף אותנו. ראיתי, הסירה עולה טפחות-טפחות וגולשת במפתיע למטה, תהומה . . . וכמעט באו מים עד השפה העליונה. הנני מביט אל צוות ה"בחרג'יס" שטופי הזיעה הניתזת אל-מול פנינו. הם עובדים למעלה מכוחות אנוש ובזריזות של מאחזי עיניים, שעה שהם מחליפים המפרשים בכיוון לרוח המטלטלת את הסירה בחזרה אל החוף. והנה אנו חוזרים, תודה לאל, אל היבשה הקשה ברגשות מעורבים ומשתחררים אט-לאט מסיוט הים, זה הענק-מפלצת, אשר פער את לועו לבלענו חיים . . . באחד הימים, כעלות השחר, בה'ותנו שקועים בתרדמה אחר יום שמירה מפרך התעוררנו פתאום לקול החצוצרה המריעה עגומות, אף שמענו הפקודה השגרתית "פול-אין" מהדהדת בדמי הלילה. הוגד לנו, כי עלינו להיות מוכנים עם כל הציוד "פול-פק", כדי לנסוע באופן דחוף לזכרון יעקב, הואיל ונתקבלה במטה הגדוד קריאת עזרה מוועד המושבה לבוא להגן על הנפש והרכוש עקב התנפלויות הבדווים הבאים בלילות לשדוד צאן ובקר. היתה זו חוויה מענינת שלא תישכח לעולם. יצאנו לדרך וצעדנו דמומים אל תחנת 'הרכבת בעכו. מאחורנו הזדקר הכרמל אפוף המסתורין המציף אל שמי התכלת הזרועים כוכבי-זהב מקסימים

כשהסתדרנו בקרונות החרשנו לפי צו לבלי יתגלה הסוד למישהו, רק הג'ינג'י שפירא, הרוח החיה של פלוגה א' הסתובב על בהונות רגליו ולחש : שש,שש . . . היינו מרוצים מאוד ושמחנו על ההזדמנות להיות בין מבצעי פעולת הגנה. מי מאתנו הרהר אז על התנגשות אפשרית עם השודדים ? מי חשב אז על פציעה, על מות ? כשהגענו לזכרון יעקב כבר הציצו קרני השמש משיפולי הרי אפרים. אנו עולים בדרך הסלעית התלולה ומבלי משים מתפרצת השירה מלבנו המלא שמחת החיים. מרחוק נראים באי-כוח המושבה וקהל רב. הם הול'כים ובאים להקביל פנינו, מביעים שמחתם בתרועות גיל ומברכים אותנו בברכת ברוכים הבאים. הוועד העמיד לרשותנו אולם רחב-ידיים לגור בו, אף סיפק לנו מזון מן הגורן ומשקה מן היקב. למחרתו בערב נערך לכבודנו נשף הראוי לשמו, בו השתתף הנוער הזכרוני העליז, גם קשישים, אומרי מלי-דבדיחותא לא נעדרו. וכאן הראה את כוחו הנפלא הג'ינג'י שפירא המנצח על המחולות. ראיתיהו מתרוצץ ומזיע, מתלוצץ ומניע גלגל המסיבה, כשעל פניו האציליים נסוכה עליצות. היתה זו מסיבה מרוממת נפש ותוך-כדי אכילה ושתייה כדת וכדין פצחו המסובים בשירי "כינור'ציון" עד כי נעו אמות הסיפים. לא רציתי להחמיץ שעת'כושר נדירה זו ופרצתי גם אני בשיר : "כשאון רעם בשמים, קול אל חוצב להבות, קול קורא מירושלים : שובו לארץאבות ! לירדן, לירדן אתיו, גם שימו עליו מעברות, מקום פלגיו יהמיו, העמידו שם משמרות, כבוד לאדוני ולארצנו, על הירדן נכין מושבנו !" (משירי נ. ה. אימבר) . בזכרון יעקב שהינו זמן קצר והאכרים טיפחונו כילדים שלהם. שמירתנו הנאמנה הסבה להם נחת-רוח והם קיוו לארח אותני עוד ימים רבים, אולם בינתיים הוטב מצב הבטחון ואנחנו התכוננו לזוז מן המקום החביב הזה, אשר מלבד נופו הטבעי היפה, ריח-הניחוח של הפרדסים והכרמים עוד ריחפה עליי רוח הגבורה של משפחת האהרונסונים.

והנה באחד הבקרים, בירח זיו, בעמדנו בצל אילנות עמוסי פרי, נפרדנו מבני המושבה המלווים אותנו במבטיהם ופיהם ממלל ברציפות : שלום ! . . . להתראות ! . . . המש'כנו דרכנו לפי מקצב שיר ילדותי : "אחינו יעקב, אל תישן ! הפעמון מצלצל . . . בים-בם-בום !" . . . תוך-כדי נהליכה נתקלו עיני בקורפורל שור הגא-זקוף, שלא חדל מקרוא : שמאל, ימין, שמאל ! . . . החלפתי מבטים עם הלויטננט האנגלי המכונה בפינו "קוקאט" בגלל גופו הכחוש-ארוך. הלה היה בגילופין והוא צרח אלי מעל ראשי החיילים לזמר ביתר עוז : פוני, פוני ! . . . עברנו ליד תחנת הנסיונות של אהרונסון וכשנטה השמש לערוב כבר היינו אורחיה של עתלית. אותו יום ל"ג בעומר היה ובני המושבה המופתעים מביקורנו התאספו על הגבעה, הדליקו עצים ורקדו, שרו בהתלהבות מסביב למדורה, והנה הופיע זקן המושבה בתלבושת איכרית פשוטה. הסתכלתי ארוכות בפניו חרושי הסבל, שנזדהרו קמעה מאור ההדלקה. הזקן התיצב מול בתי המושבה המאופללים והוא שר בקול רגיש בשפת אמא שלו שירי ציון ערבים לנשמה היהודית : "די סאכע" , "ציון ציון מיין הייליגע לאנד" . . . אותו הלילה שקענו בשינה עמוקה עד אור הבוקר, והנה מטרטרת שוב החצוצרה והקריאה "פול-אין !" עוברת שוב במחנה. חיש-מהר התייצבנו במסדר צבאי על הדרך בואכה חיפה והקפטן לוי, אחוז בחבלי-שינה, פקד לצעוד, ללכת . . . פניתי אחורנית וראיתי : בני עתלית, מבוגרים וקטינים, עומדים על אותה הגבעה ומנפנפים במטפחות ססגוניות לאות פרידה. אנו פותחים ה"רוטמרש" בשיר-לכת עממי המזדהה עם נוף השומרון : "את העצים כיסו עלים, ובפרחים ירדו טללים, הצפרים עפו-באו, הן מספרות מה שראו, מה ששמעו במרחקים, בענפים הירקרקים, הידד, גינה קטנה ! שלום לך רעננה, הידד, גינה קטנה !"